צריך לדאוג רק לשלושה פקטורים: תחושה בטוחה; חדר לא מואר מדי, והגנה מפני כל מה שיכול לעורר את תשומת לב

אני נכנסת לחדר 2 בחדר לידה, משמרת ערב מציגה את עצמי לוקחת כיסא מתיישבת ופוגשת אותה. זו לידה שנייה, הקודמת הייתה טראומטית, היא מתחילה לספר ודומעת. הפחד שלה מאוד נוכח בחדר. אנחנו נותנות מקום למה שהיה ומנסות להבין, יחד, מה חשוב לה עכשיו? מנמיכות את האור בחדר, סוגרות את הדלת כדי שלא תשמע את הלידות בחדר הסמוך, ואמא שלה בוחרת שירים שהיא אוהבת. היא על הצד, דמעות מרטיבות את הכרית ופתאום היא מרגישה את הלחץ מלמטה... תינוקת אחת מבקשת להיוולד. אחרי 3 שנים של ליווי הריון רציף בקליניקה, זה לא פשוט לפגוש נשים רק במקטע הזה, של דרמת הלידה, בחדר הלידה. בלי להכיר אותן לפני, ולדעת איך הן מסתדרות אחרי בבית? ומי הביא סיר מרק?... בתוך המקטע הדרמטי הן מנותקות מהזהות השלמה. יחד עם זאת אני מוצאת שם אתגר אחר ומרתק - לנסות ולהחזיק תמונות חיים שלמה על ידי מעט פרטים שהיולדת מעוניינת למסור. לנסות לבנות אמון בזמן קצר ובתנאים לא פשוטים. לפעמים אלו פעולות פשוטות ממש: לסגור את הדלת, לגלגל כיסא ולשבת לידה, להסתכל לה בעיניים, להנמיך את האור, להזכיר לה שזו הלידה שלה ואנחנו פה בשבילה, לשאול למה היא זקוקה עכשיו?... טרנספורמציות קורות בחדר לידה, זה מרתק להיות עדה להן ולתת לזה הכרה. אני קוראת את כתבה של נטע אחיטוב במוסף ׳הארץ׳ ומצטטת את דבריו של מישל אודנט: ״פשוט בני אדם לא תוכנתו לחשוב לטווח ארוך, ולכן הקריטריון היחיד להערכת עבודתם של מיילדות וגינקולוגים הוא של טווח קצר, כלומר אם האם והתינוק הספציפיים האלה בחיים או לא... הדרך שבה תינוקות נולדים עשויה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת, מותחת את הגבולות של מה שנחשב רציני...״ תיכף יוצאת לעוד משמרת בחדר לידה מדמיינת את מישל אודנט לוחש לי באוזן : love hormone, מלטונין, אוקסיטוצין...״